כיצד משה דיין איבד את עינו

סיפור הפציעה של משה דיין בעינו, החלמתו והחזרה לחיים

לא תמיד ניתן לקבוע עין תותבת. משה דיין נותח מספר פעמים בניסיון להשתיל רקמה חיבורית בארובת עינו השמאלית לקביעת עין-זכוכית, אך הניסיונות הללו כשלו ולא ניתן היה לקבוע לו עין מלאכותית. 

 

משה בן העשרים ושש מפקד פלוגה בהגנה

כשמשה דיין איבד את עינו השמאלית הוא היה בן 26 מפקד פלוגה בהגנה, נשוי לרות שהייתה אז בהריונה השני ואבא ליעל בת השנתיים. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, סכנת הפלישה של הגרמנים לארץ ריחפה באויר והישוב העברי שהתקומם נגד גזרות הספר הלבן של הבריטים – ששלטו אז בארץ – שיתף איתם פעולה במאבקם נגד הגרמנים. משה דיין שלא מכבר שוחרר מן הכלא הבריטי במעצר המ”ג שבו הוחזק בעוון אחזקת נשק, פיקד אז במסגרת ההגנה על פלוגה של חיילים עבריים שיועדה להיות חלק מכוח אוסטראלי בריטי שאמור היה להיות ראש חץ של הפלישה של בעלות הברית לסוריה. בסוריה שלטו אז כוחות צרפת של וישי שהיו בנות הברית של גרמניה.

 

 

משה דיין איבד את עינו בפעולה בסוריה

ביוני 1941, יצא משה דיין עם אנשיו לפעולה בסוריה – הוא עמד בראשה של יחידה קטנה (חמישה יהודים, עשרה אוסטרלים וערבי אחד) ונשלח לביצוע פעולה מעבר לקווי האויב, משימתם הייתה לתפוס את הגשרים של איסקנדרונה, אך הגשרים היו נטושים כי הצרפתים שינו את התוכניות שלהם קודם לכן ופוצצו את הכביש בנקודה דרומית יותר.
משה המאוכזב – שהיה ידוע בעוז רוחו ובאומץ לבו – הציע לכבוש את תחנת המשטרה שהייתה על החוף בסמוך לגשרים. הבניין שהוא כבש היה מפקדה של הכוחות הצרפתיים באזור ההוא. (יחידותיהם נמצאו קדימה, על גבול ארץ ישראל, ערוכות להגנה נגד הפלישה הבריטית.) לאחר שהוא ריכז את השבויים בקומה התחתונה, משה העלה את מכונת היריה לגג של הבניין והתמקם על הגג כדי להיות בנקודת תצפית טובה ולראות מה קורה סביבו. לגג היה מעקה נמוך מאוד ולא ניתן היה למצוא מסתור מאחוריו. משה טיפל זמן מה במכונת היריה כדי ללמוד איך להשתמש בה ואיך להכניס את המחסנית, וכעבור רגעים מספר הוא מצא את דרך הטעינה. הצרפתים הקיפו את הבניין והחלו מתקרבים אליו. משה הפעיל נגדם את מכונת היריה ונענה באש חזקה. משה הסתכל במשקפת – שלקח שלל מן הקצין הצרפתי שהרג – כדי למצוא את מקום חנייתם של החיילים הצרפתים היורים – ואז פגע במשקפת קליע רובה, ורסיסים של זכוכית ומתכת ריסקו את עינו השמאלית. לרגע הוא שקע בערפל אך מיד שב להכרתו. משה שכב על הגג השטוח וחברו מרט [זלמן] חבש את פניו, את עינו ואת אצבעות ידיו של משה בתחבושות אישיות ובכפיה שמשה נשא אתו. מרט [זלמן] לא הצליח לחלץ את הרסיסים התקועים בעינו של משה ומשה ביקש להביאו לבית חולים, אך לא היה ניתן להעבירו לבית החולים כי הם היו מוקפים בכוחות צרפתיים, והאוגדה השביעית האוסטרלית  בצירוף חטיבות הודיות, צרפתיות חופשיות וכמה גדודים אחרים טרם פלשו לסוריה. כביש החוף בסמוך לגבול ישראל היה מפוצץ. משה ואנשיו הבינו כי עליהם לחכות במקומם עד שיגיעו האנגלים. משה היה שקט לאחר הפציעה, הוא לא ביקש דבר וכשהגיעו לבית החולים הדסה בחיפה, הוא ביקש רק מים. בהדסה ניתחו אותו לראשונה. ב-10.6.1941 הופיעה הידיעה על פציעתו בעיתונים העבריים של ארץ ישראל, והוא הפך בן לילה לגיבור הלאומי של העם.

 

הטיפול בפצע וההתמודדות עם הפציעה

משה דיין איבד עין, הוא אמר למרט [זלמן]: “אין דבר, חייתי 26 שנה עם שתי עיניים, לא נורא, אפשר לחיות גם עם עין אחת.” אך הוא סבל מאוד מהפצע הכואב ומאי הנוחות שבמצבו החדש. משה היה סבור, שריפויו לא יארך זמן רב ושהוא יחזור להשתתפות פעילה במלחמה. אולם הטיפול בפצע התמשך. [למעשה עד לשנת חייו האחרונה משה היה בטיפולים]. משה ומשפחתו עברו לגור בבית הוריה של רות בירושלים, ומדי יום ביומו משה נסע לבית החולים. ההפרשות מן העין, רסיסים אין ספור, כאבי ראש ושיתוק אצבעות בידו הפצועה לא שיפרו את מצב רוחו. עינו האחת לא עמדה במשימה הכפולה. הקריאה כבדה עליו, הוא מזג מים מן הקומקום מאחורי הכוס, והתקשה לעבור מאור לחושך. הוא לא האמין שיוכל לחזור לכושר צבאי ושקע בהרהורים נוגים על העתיד… הוא שקע בדכאון וחשב כי שוב לא יוכל להילחם ולמלא תפקידים פעילים. הוא נד לעצמו והרהר, שמעתה ואילך יצטרך כל ימיו להיזהר ולהשגיח לבל תיפגע עינו האחת ששרדה. המלחמה הייתה בעיצומה ומשה בן ה-26 הרגיש שעולמו חרב עליו, כי הוא לא יוכל עוד להילחם. הוא היה מוטרד מסבלו הגופני, מקשיי הראיה שלו, ומשאלת התאמתו לחיי הצבא. הוא כמעט נואש מכל תקווה שאי פעם הוא יוכל שוב להלחם, וראה את עצמו כנכה ללא מקצוע וללא פרנסה. כאשר נודע למשה שרות בהריון הוא הביע את החשש כי לא יוכל לפרנס ילד נוסף במצבו הנוכחי.

 

 

ההחלמה של משה והחזרה לחיים

בימים ההם הישוב היהודי בארץ פחד מפלישה של גרמניה לצפון אפריקה ולטורקיה, שתאפשר
כניסה של הנאצים לארץ ישראל והשמדת כל היהודים שבה. ראובן שילוח שטיפל בעניין מעצר המ”ג ושחרורם, הכיר היטב את משה שהיה אחד מן המ”ג וביקר אותו לעתים קרובות לאחר הפציעה. ראובן שילוח, עמד אז בראש המחלקה לתפקידים מיוחדים של הסוכנות (המחלקה המדינית) והציע למשה תפקיד ועבודה במחלקתו: הוא הציע למשה להקים רשת מודיעינית. משה הסכים מיד. עתה הייתה למשה תעסוקה ומשכורת ואף סיכוי להיקלט בשטח חדש, בפעולה המדינית. מצב רוחו של משה השתפר, גם גופו הסתגל בהדרגה למצב, הוא חזר לקרוא בעין אחת בלי קושי ובלי משקפיים. הוא למד לאמוד מרחקים בעין אחת ונהג במכונית. זו הייתה תחילת החלמתו הנפשית של משה דיין ותחילתה של קריירה מפוארת. משה טיפס ועלה בסולם הדרגות  ו-12 שנה לאחר פציעתו כשהיה בן 38 הוא מונה לרמטכ”ל. בגיל 41 הוא היה גיבור מבצע סיני. בשנת 1959 נבחר דיין לכנסת החמישית וכיהן כשר החקלאות. במלחמת ששת הימים הוא כיהן כשר הביטחון ומאוחר יותר הוא כיהן בתפקיד שר החוץ בממשלת מנחם בגין ולקח חלק פעיל בהסדרת בקורו של אנואר סאדאת בנובמבר 1977 ובשיחות השלום עם מצרים.

הרטיה השחורה והניסיון לקבוע למשה עין מלאכותית

הרטיה השחורה של משה גרמה לו להראות יוצא דופן ובולט מדי לעין במראהו, ילדים נרתעו ממנו בגלל מראהו יוצא הדופן וזה הכאיב לו מאוד. משה עבר ניתוחים רבים במשך חייו בניסיון לשפר את מראה פניו. הוא עבר שוב ושוב ניתוחים להשתלת רקמה חיבורית בארובת עינו השמאלית לקביעת עין-זכוכית. הטיפולים שעבר משה אצל רופאי העיניים בירושלים בשנות ה-40, בפאריס (1946) וביוהנסבורג  (1957) לא הועילו. הניסיונות לקבוע לו עין מלאכותית לא הצליחו והרטיה השחורה – שהוא רצה כל כך להיפטר ממנה – הפכה לחלק ממנו, משכה אליו תשומת לב והעניקה לו כאריזמה נוספת על זו שכבר הייתה לו והפכה לסמלו המסחרי. משה הפך למנהיג נערץ ואהוב. והיה בתקופתו מצביא הכאריזמטי והמהולל שסימל את ישראל בעולם כולו. ישראלים רבים חושבים כי משה דיין הוא המנהיג הצבאי והמדיני הדגול ביותר שקם למדינת ישראל. משה דיין נקבר בנהלל – המושב בו הוא נולד.

 

מאמר זה נכתב על ידי נאוה גדסי והוא מתבסס ומהווה סיכום ממצה לכל הנאמר בעניין פציעתו של משה דיין [כולל ציטוטים של משה עצמו] בספרו של אבנר פלק: “משה דיין האיש והאגדה – ביוגרפיה פסיכואנאליטית”